ביאור שטיינזלץ על שבת מ׳

1 הדר ביה חזר בו ר' עקיבא לגביה אצלו, לשיטתו של ר' יהושע. ואף במחלוקת שבדיני רחיצה צריך היה לפסוק כשיטת ר' יהודה כיון שהוא המכריע, ולכן שאל רב יוסף אם הפסק כר' יהודה לא נסמך רק על כלל זה. ושואלים: ואי מכללא, מאי ואם למדנו הלכה זו מן הכלל, מה הפגם בדבר? הרי יפה אפשר להסיק דברים אלה מן הכלל! ומשיבים: דילמא הני מילי במתניתין שמא דברים אלה אמורים שיש תוקף לכלל רק במשנתנו, אבל בברייתא — לא שמא אין הברייתא מהימנת למדי כדי לסמוך הכרעות הלכתיות על סגנונה. אמר ליה לו רבה בר בר חנה לרב יוסף: אנא בפירוש שמיע לי אני בפירוש שמעתי דבר זה.

2 א אתמר נאמר שיש מחלוקת אמוראים בדבר: חמין שהוחמו מערב שבת, רב אמר: למחר ביום השבת רוחץ בהן כל גופו, ואולם לא כאחד, אלא כל אבר ואבר לעצמו, כדי לעשות שינוי ולהזכיר ששבת היום. ושמואל אמר: לא התירו לרחוץ בחמין אף שהוחמו מערב שבת אלא רק את פניו ידיו ורגליו, אבל לא את כל גופו. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו. והרי זו תיובתא קושיה חמורה על רב! אמר יכול היה לומר לך רב: מה שנאמר בברייתא "לא כל גופו" כוונתו לא כל גופו בבת אחת, אלא אבר אבר לעצמו. ומקשים: והא והרי "פניו ידיו ורגליו" קתני שנה ולא יותר! ומשיב רב: הכוונה היא שרוחץ אבר אבר, כעין פניו ידיו ורגליו, שכל אחד מהם הוא אבר נפרד לעצמו, והובאו אלה כדי לשמש דוגמא לרחיצת אבר אבר. ושוב מנסים להביא ראייה ממקור אחר.

3 תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא: לא התירו לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת אלא פניו ידיו ורגליו, וקשים הדברים לרב! ומשיב רב: הכא נמי כאן גם כן כפי שאמרנו קודם, הכוונה היא שרוחץ אבר אבר, כעין פניו ידיו ורגליו.

4 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של שמואל: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא את כל גופו ואפילו אבר אבר. ואין צריך לומר שהוא הדין בחמין שהוחמו ביום טוב. רבה מתני לה להא שמעתא היה שונה הלכה זו של רב בהאי לישנא בלשון זו: חמין שהוחמו מערב שבת רוצה לרחוץ בהם למחר, אמר רב: רוחץ בהן כל גופו ומשייר אבר אחד כדי לזכור ששבת היום. איתיביה כל הני תיובתא הקשה עליו כל אותן הקושיות שהקשינו על הגרסה הקודמת של דברי רב, ומסכמים: תיובתא אכן קושיה חמורה היא.

5 אמר ליה לו רב יוסף לאביי: רבה מי קא עביד כשמעתיה האם הוא עושה, נוהג כהלכתו זו של רב? אמר ליה לו: לא ידענא איני יודע. ושואלים: מאי תיבעי ליה מה תסתפק לו? פשיטא פשוט, מובן מאליו שלא עביד עשה רבה כדברי רב, דהא איתותב שהרי הושארו דבריו של רב בקושיה חמורה. ומשיבים: דילמא שמא לא שמיעא ליה שמע, ידע, או לא החשיב את הקושיות הללו, ולדעתו אם כן עדיין יתכן לפסוק כדברי רב.

6 ואומרים: אם כן, הרי שוב אין מקום לשאלה, ואי ואם לא שמיעא ליה שמע קושיה זו — ודאי עביד עשה כרב. שכן אמר אביי: כל מילי דמר עביד הדברים של אדוני, רבה, היה עושה, נוהג כשיטת רב, בר מהני תלת דעביד חוץ משלושה אלה שעשה כשיטת שמואל. שמטילין ומעבירים את הציצית מבגד לבגד, ומדליקין בנרות חנוכה מנר לנר, ומה שפסק הלכה כר' שמעון בדיני שבת בגרירה, שלדעתו מותר לגרור כלים כבדים, ואין לחשוש שמא יתהווה חריץ בקרקע מחמת כן. ומכל מקום ודאי מסתבר לומר שנהג כמו רב גם בענין הרחיצה בשבת, שכן הלכה כמותו אף בענין זה! ומשיבים: שאין זו ראייה גמורה, כי שמא נהג רבה, שכחומרי כחומרותיו של רב — עביד עשה, כקולי כהקלותיו של רב — לא עביד עשה, והרי ההיתר לרחוץ בחמין בשבת הוא מן ההקלות של רב, ואם כן לא ברור כיצד נהג רבה למעשה.

7 ב תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: מרחץ שפקקו את נקביו פתחיו מערב שבת, כדי שלא יפוג חומו, למוצאי שבת רוחץ בו מיד. ואם פקקו נקביו מערב יום טוב, למחר ביום טוב עצמו נכנס ומזיע בהבל המים החמים, ויוצא ומשתטף במים צוננים בבית בחדר החיצון של בית המרחץ.

8 אמר ר' יהודה: מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מערב יום טוב, למחר ביום טוב נכנס ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא והזיעו בו ויצאו ונשתטפו בבית החיצון. אלא שמרחץ זה מיוחד היה לפי שהמים החמין שלו היו מחופין מכוסים בנסרים של עץ, ולא היה מקום לחשוש שמא ירחצו במים החמים. כשבא הדבר לפני חכמים אמרו: אף על פי שאין חמין שלו מחופין בנסרין מותר להזיע בהבל המרחץ. ומשרבו עוברי עבירה התחילו לאסור. ואולם אמבטיאות שהן מרחצאות גדולים של כרכין — מטייל בהן כדרכו ואינו חושש לאיסורי שבת, אף בתוך כך הוא מזיע בתוכן.

9 ושואלים: מאי מה הם "עוברי עבירה" שאמרנו? ומשיבים: שאמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בשם בר קפרא: בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת אף בשבת, והתחילו הבלנים להחם בשבת, ומשקרים היו ואומרים: מערב שבת הוחמו. על כן אסרו את הרחיצה בחמין והתירו את הזיעה. ועדיין היו אנשים רוחצין בחמין ואומרים: "מזיעין אנחנו", ולשם כך נכנסנו למרחץ. ולכן אסרו להן אף את הזיעה אך התירו לרחוץ בחמי טבריה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור מים חמים שנתחממו באש, ואומרים: בחמי טבריה רחצנו. ולכך אסרו להן אף חמי טבריה. ועדיין נשאר שהתירו להן את הצונן. ראו שאין הדבר עומד להן, כי אין גזירות אלה מתקיימות בידי הציבור מפני חומרתן, התירו להן לרחוץ בחמי טבריה והגזירה על איסור זיעה במקומה עומדת.

10 ובהקשר לכך אמר רבא: האי מאן דעבר אדרבנן, שרי למיקרי ליה "עבריינא" מי שעובר על דברי חכמים, מותר לקרא לו "עבריין", ואין אומרים שרק מי שעבר עבירה חמורה על דברי תורה ממש הוא שקוראים לו כך. ומעירים: כמאן כמי אמר רבא דברים אלה —

11 כי האי תנא כמו תנא זה ששנינו דבריו בברייתא, כשקורא לאלה שעברו על תקנת חכמים: "עוברי עבירה".

12 בתוספתא שנינו שאמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש אף אם בתוך כך הוא מזיע. אמר רבא: זהו דוקא באמבטיאות של כרכין, אבל של כפרים — לא. מאי טעמא מה טעם ההבדל — כיון דזוטרין נפיש הבלייהו שקטנים הם מרובה הבלם, ואף בדרך הילוך בלבד אפשר להגיע בהם לידי זיעה.

13 א תנו רבנן שנו חכמים מתחמם אדם כנגד המדורה בשבת, ויוצא ממקומו, ומשתטף אחר כך בצונן. ובלבד שלא ישתטף בצונן תחילה ויתחמם אחר כך כנגד המדורה. וטעם האיסור: מפני שמפשיר מחמם עד כדי פושרים את המים שעליו. ועוד תנו רבנן שנו חכמים: מיחם אדם החש במיעיו אלונטית מגבת ומניחה על בני מעים שלו אף בשבת, ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת שמא ישפכו המים ויבוא לסוחטם תוספות ויעשה דבר האסור בשבת. ודבר זה אפילו בחול אסור, מפני חשש הסכנה, שאם המים חמים ביותר עשויים הם לגרום כוויה לכשישפכו עליו.

14 ב מעין זה תנו רבנן שנו חכמים: מביא אדם קיתון ספל קטן מלא מים ומניחו כנגד המדורה בשבת. לא בשביל שיחמו המים, שהרי אסור לבשל בשבת, אלא בשביל שתפיג צינתן, שמותר לגרום למים שלא יהיה קרים כל כך בשבת. ר' יהודה אומר: מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה. לא בשביל שיבשל יתבשל השמן, אלא בשביל שיפשר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אשה סכה ידה בשמן ומחממתה אחר כך כנגד המדורה, וסכה אחר כך בשמן מחומם זה לבנה הקטן, ואינה חוששת משום בישול בשבת.

15 איבעיא להו נשאלה להם, לבני הישיבה שאלה זו: חימום שמן בדרך זו בשבת מה הוא דינו לתנא קמא הראשון המתיר במים, האם גם בו התיר? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם שדעת התנא הראשון להתירא להתיר בשמן, רב נחמן בר יצחק אמר שדעת התנא הראשון לאיסורא לאסור. ולהבנת הדברים מסבירים: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם שדעת התנא הראשון להתירא להתיר. מסבירים את המשנה כך: שמן אף על פי שהתחמם עד כדי שהיד סולדת בו שהיד נרתעת ממנו מפני חומו — מותר. וטעמו של דבר, כי סבר סבור התנא קמא הראשון ששמן אין בו משום בשול, שכדי לבשל שמן עד כדי רתיחה יש צורך בחום גבוה מאד, וחימום בלבד אין בו משום בישול. ואתא ובא ר' יהודה למימר לומר ששמן יש בו משום בשול, ואולם הפשרו לא זה הוא בשולו. ועל כן מותר להניח פך שמן כנגד המדורה כדי להפשירו, אף שאסור לחממו לכדי בישול. ואתא ובא רבן שמעון בן גמליאל למימר לומר ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. והתיר רק במקרה המיוחד שהאשה סכה ידה בשמן, ומחממתה וסכה בו את בנה.

16 ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: שדעת התנא הראשון היא לאיסורא לאיסור, והוא מפרש את המחלוקת בצורה הבאה: לדעת התנא הראשון שמן אף על פי שאין היד סולדת בו, שעדיין ניתן לגעת בו על אף חומו — אסור לחממו יותר. קסבר סבור ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. ואתא ובא ר' יהודה להקל ולמימר לומר שהפשרו לא זהו בשולו. ואתא ובא רבן שמעון בן גמליאל לחלוק על ר' יהודה ולמימר לומר ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. על כך מקשים: הרי לדרך הסברה זו דעת רבן שמעון בן גמליאל היינו זוהי בדיוק דעת התנא קמא הראשון, ומה ההבדל ביניהם? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה אם עושים זאת כלאחר יד ולא בדרך הרגילה, שלדעת תנא קמא אסור לחמם את השמן בכל צורה, ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל מותר להפשירו על ידי שינוי.

17 להלכה אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים אם מחמם אותם עד שתהא יד סולדת בו — אסור. ולחממו באופן שאין יד סולדת בו — מותר. ושואלים: והיכי דמי וכיצד הוא בדיוק יד סולדת בו? שהרי אין כל הידים שוות ברגישותן לחום. אמר החכם רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית בו הוא שנקרא "יד סולדת בו".

18 מענין זה אמר רב יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ בשבת לשמשו, ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי כדי שיתחמם השמן מעט לצורך סיכה. ואמר לי: טול מן המים שבמרחץ בכלי שני ותן בו את השמן. ומעירים: שמע מינה תלת למד ממנה, מהערתו זו של רבי, שלוש הלכות. שמע מינה למד ממנה כי שמן יש בו משום בשול, שמשום כך אסר להניחו באמבטי. ושמע מינה ולמד ממנה שכלי שני בכל מקרה אינו חם ואינו מבשל. ושמע מינה ולמד ממנה כי בשמן הפשרו — זהו בשולו.

19 ג על סיפור זה תוהים: היכי עביד הכי איך עשה רבי כך להורות לתלמידו הלכה בהיותו בבית המרחץ, והאמר והרי אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא! וכי תימא ואם תאמר כי בלשון חול אמר ליה לו, והאמר והרי אמר אביי: דברים של חול מותר לאומרן אף בבית המרחץ בלשון קודש, ודברים של קודש אסור לאומרן במרחץ אפילו בלשון חול! ומשיבים: אפרושי מאיסורא שאני להפריש מאיסור דינו שונה, ומותר.

20 תדע שכן הוא, שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ בשבת ובקש להדיח את הקרקע לנקותה. ואמר לו ר' מאיר: אין מדיחין את הקרקע בשבת. ביקש התלמיד לסוך לו את קרקע בשמן. אמר לו: אין סכין. אלמא מכאן כי אפרושי מאיסורא שאני להפריש מאיסור שונה, הכא נמי לאפרושי מאיסורא שאני כאן גם כן, במקרה של רבי להפריש מאיסור שונה, ומותר.

21 אמר רבינא: שמע מינה למד ממנה כי המבשל בחמי טבריה בשבת — חייב. דהא שהרי מעשה שהיה ברבי לאחר גזירה הוה היה, ואמר ליה לו לתלמידו: טול מים חמים בכלי שני ותן בו את השמן. והרי שאם היה מבשל במים החמים עצמם היה בכך איסור מדין תורה. ומאחר שמעשה רבי היה לאחר שגזרו שלא לרחוץ בשבת בחמין, מוכרחים לומר שרחיצה זו באמבטי היתה בחמי טבריה. ומקשים: איני וכי כן הוא?! והאמר והרי אמר רב חסדא כי המבשל בחמי טבריה בשבת — פטור! ומשיבים: אין כאן סתירה, אלא מאי מה משמעות "חייב" נמי דקאמר גם כן שאמר רבינא — לא שיהא חייב סקילה או קרבן חטאת על בישול בחמי טבריה כעובר על דברי תורה, אלא מכת מרדות, שמלקים כל העובר על דברי חכמים במזיד.

22 ד אמר ר' זירא: אנא חזיתיה אני ראיתיו את ר' אבהו ששט באמבטי בשבת, ולא ידענא ידעתי אי אם עקר רגליו ושחה ממש במים, אי אם לא עקר. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שלא עקר רגליו, דתניא שהרי שנינו בברייתא: לא ישוט אדם בשבת בבריכה מלאה מים, ואפילו עומדת הבריכה בחצר שאין מקום לחשוש לאיסור, בכל זאת אסרו חכמים! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא זו שאסרו לשוט בשבת בבריכה הרי זה בבריכה